top of page

מתי חגגת לאחרונה?


איך זה שדווקא כשמגיע שיא ארגוני, כזה שחלמת עליו, שתכננת, ניהלת ועכשיו מתגשם,

תחושת ההיי וההתרגשות כבר לא ממש שם?


הקצב הגבוה של ההתפתחויות הארגוניות, האנושיות והטכנולוגיות

הקצב המהיר שלנו,

המיקבול, הג׳ינגול וחוסר הסבלנות שטמון בהם (רק כדוגמה תחשבו: כמה פוסטים של יותר משתי שורות תקראו עד הסוף?)

חוסר השהייה בדברים והעדר חגיגת ההצלחות,

לכל אלו יש מחיר אישי וארגוני

אובדן התשוקה, הבעירה הפנימית

 

לפני שנה הכרתי איש יקר, רן כהן אהרונוב, קשה לתאר במילים את כל פועלו וייחודיותו ואת תחושת הזכייה שהיום אני יכולה סתם ככה לכתוב לו ווטסאפ (כנסו לפייס שלו ותבינו), התגלגלנו והכרתי את אחיו, שסביר שתכירו, יאיא כהן אהרונוב (ההוא מהדג נחש),יש להם מופע משותף מרטיט לב ונוגע, שהבאנו לאופסייט לא מזמן,

תדמיינו אחים, שרחוקים עשור זה מזה בגיל, מחזיקים על במה אחת את הסיפור האישי, המשפחתי ואת מסעות היצירה שלהם באופן גלוי וחשוף.

בסוף המופע כשכולנו היינו בלי הרבה אויר, אמרתי להם שהמופע הוא חגיגת ההצלחות שלהם ושיש בזה משהו שעל כולנו ללמוד לעשות קצת יותר בארגונים


את יאיא לא הכרתי מחוץ לדג נחש, אבל משהו במופע האינטימי ובשיחות הקצרצרות שערכנו לפני ואחרי סקרן אותי

ואז יום אחרי שנפגשנו, גיליתי את תשוקה

שווה להגביר בספוטיפיי, יוטיוב או באפליקציה הקרובה לביתכם.ן



מנגנינה ישנה

מתגנבת עולה

בראשי עוד פעם

מה הטעם?


עוד מילה

קול תפילה

להקה על במה

מזכירה עוד פעם את הטעם


ואת אומרת מה קרה

לאן הלכה הבעירה?


יש לי תחושה שכשיאיא כתב, הלחין, הפיק ושר הוא פחות חשב על החוויה של מנהלות ומנהלים בארגונים, ההיא שתיארתי פה למעלה, אבל מרגיש לי שעשה זאת בטון תשוקה


בתמונה: חן קדם - יועצת ארגונית ומנחת קבוצות ואני חוגגות באופסייט

וכאן למטה פרסום של המופע






Opmerkingen


bottom of page