top of page

פנו דרך לדיבור


ההיברידיות, על אף היתרונות שהיא הביאה לחיינו, מייצרת לנו אפשרות להגזים עם המרחק- אני והמסך שלי

כבר לא מעט זמן מרגישה צורך לקרוא למנהלות ולמנהלים:

צאו מהווטסאפ ומשאר המסכים, קומו, תנועו במשרד, תחזרו להרגיש מה שלום כולם במטה ובשטח, תשאירו לכם מרחבי זמן פנויים בלו״ז ובעיקר פנו דרך לדיבור בארגון

 

להיות מאחורי המסך זה נח מהרבה בחינות, אפשר להספיק יותר, לתקתק, להתקדם וקצת להרגיש שגילינו את אמריקה בזכות הזום

אבל אנחנו בעצם הרבה פחות יוצרים קשר

הסימנים והתוצאות כבר כאן:

א.נשים לא רוצים להגיע לפגישות כאלו ואחרות כי מהבית אפשר להספיק יותר

יש תחרות סמויה מי הספיק יותר פגישות ביום והמנצח.ת יהיה מי שהיה/ היתה ביותר זומים צפופים

בחלק ניכר מכל פגישה העיניים שלנו תקועות במסך כדי לצמצם את מספר המיילים להמשך היום

וכל זה קורה עם ובלי קשר שפחות ברור מאליו שישארו לעבוד בארגון שלנו בכל מחיר וכשהגיוס מאתגר מתמיד




בואו נעז לשאול האם בארגון שלי רואים את הא.נשים - אבל באמת רואים? האם יודעים מה שלומם.ן? האם יש לארגון דרך להושיט יד? כי כמו שלמדתי מחברותיי וחבריי בעמותת אנוש: בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו

אז אולי רגע לפני שנשקיע בתכניות ‏ well being (שכבודן במקומן מונח!) בואו נעצור לחשוב עד כמה בחודשים האחרונים חתרנו בדרך הפשוטה ביותר לדבר עם א.נשים בארגון?

בתקופה של פרקטיקות היברידיות שמחלישות מחוברות, עלינו לזכור שמי שמרגיש שלא רואים אותו.ה, עם הזמן (ועל אף המחוייבות האדירה לארגון) לא יראה את הארגון חזרה

 

ו

במילים אחרות זהו מסלול ישיר לשחיקה ואף לעזיבה

אז בטלו כמה זומים ותעבירו אותם לפיזי, עשו 2 סיבובים ביום אצל האנשים שבקרבתכם, תוותרו על לפחות פגישה אחת מהיומן בכל יום

ופנו דרך לדיבור


Comments


bottom of page