יש משהו מתעתע בזמן הזה. שלושה פלוס שבועות בתוך מלחמה, וכבר אפשר להרגיש שהתרגלנו. יש תחושה שדיברנו עם כולם, ש״עברנו על כולם״. מיפינו. הבנו מה המצב ומה כל אחד.ת צריך.ה או כמו שנאמר לי השבוע: “שיחות כבר עשינו”. ועוד רגע פסח. ובתוכנו נבנית ציפייה שקטה: יהיה חופש. להם.ן וגם לנו. א.נשים ינוחו קצת. וב־9.4 נחזור יותר רעננים.ות, יותר זמינים.ות. זו מחשבה מובנת. וגם נוחה. אבל האם היא מדויקת? החופש הזה לא מתקיים מחוץ למציאות. הוא קורה בתוכה. ובתוך מתח, דאגה ואי־ודאות המנוחה נראית אחרת. לפעמים קטנה....

לפני 12 שעות נכנסה לתוקף מדיניות חדשה - בגדול: המשק חוזר ובתי הספר לא אם לא מספיקות לנו החדשות והאזעקות, דאגה וחרדה נוספות יהיו חלק מהסופ״ש והשבת של כל כך הרבה מנהלות ומנהלים, עובדים ועובדות. אותם אלו שיצטרכו למצוא פתרונות יצירתיים לפעוטות ולצאת לעבודה או לג׳נגל זומים של עבודה כל היום עם למידה מרחוק ומשימות בית של ילדים. בין אם הסיבות למדיניות ברורות ובין אם לא, נוצר מצב לא סביר היחידים והיחידות שיכולים לתת לבלאגן הזה מענה וחלקם (ובוודאי בארגונים חברתיים) עם אילוצים די דרמטיים - הם המעסיקים....

קצת נדמה שזה עוד מאותו הדבר- עוד סבב עוד אזעקות עוד כותרות הדמיון מטעה המצב אולי דומה, נקודת המוצא כבר לא הניהול הוא מתוך זיכרון (ונסיון): איך תפקדנו בפעם הקודמת איך א.נשים הגיבו אז מה נחשב “להחזיק” במציאות מתמשכת אין יותר נקודת אפס משותפת. יש הצטברות ויש תנאי פתיחה שונים לגמרי. יש מי שילדים/ הורים/ בדידות/ מילואים/ פציעה/ פינוי יעסיקו וימלאו את היום ויש מי שפחות יש א.נשים במיגון מלא וא.נשים שרצים למקלט, לחניון או לשכנים יש מי שהיום יוכלו להישען על העבודה כמקור ליציבות ומחר יצטרכו להתכנס...