top of page

שפת הקורונה


הסיפור המוכר עם השפה הוא שהיא יוצרת מציאות, בכוחה לבנות ולהנציח תפיסות. בקורונה נראה לי שזה התחיל עם המילה ״חיוני״:

מעין הגדרה כזו שעזרה לחלק בין שנשארו לעבוד ומי שלא. הגדרה שבוודאי לא לקחה בחשבון מה קרה בבטן של הא.נשים שהוצאו מהמערכות הארגוניות בתקופה הזו, לא עסקה בשאלה לאילו מחשבות, רגשות ותפיסות המילה "חיוני" תביא אותם. ופתאום יש שיחה ארגונית חדשה שבה אנשים תוהים על חיוניותם בקול רם ובשיחות שבצד (סטייל: "את דודי השאירו כי הוא חיוני ואני כנראה בבית כי אני לא").


 

ואז מה קרה? ארגונים מצאו את עצמם עוסקים גם בזה, מחויבים להשקיע משאבי זמן כדי לדייק את המסר, לייצר הפרדה בין המילה "חיוני" ובין מילים כמו "חשוב" ו"מוערך".

פאסט פורווד שבועיים קדימה ומדובר על ״חזרה לשגרה״ ועל ״אסטרטגיות יציאה״. הפעם מילים שמייצרות אשליה שמתחברת לרצון האישי והמקצועי לחזור למה שהיה ולהרגיש קצת שליטה וודאות.


 

כאילו היינו איפשהו, אנחנו יוצאים משם וחוזרים חזרה לאותו מקום. כאילו שמה שהיה הוא שיהיה.

הלוואי שהמצב התודעתי והרגשי של מי שחיים פה היה מעסיק את מי שמנהלים את משבר הקורונה, אבל כל עוד זה פחות קורה, נראה שלארגונים יש את הכח לקרוא לילד בשמו ולא לייצר אשליות: לתווך את המסר, לומר בכנות שאנחנו עוד לא יוצאים, לא חוזרים, לא לאותה שגרה שהיתה ושאנחנו בתנועה ולקראת מעבר לשגרה חדשה.


בתמונה: חיוניים במקסימום, צולם לפני פסח



















Comments


bottom of page