זיכרון ניהולי: למה אי אפשר לנהל "עוד סבב" באותו האופן

קצת נדמה שזה עוד מאותו הדבר-

עוד סבב

עוד אזעקות

עוד כותרות

הדמיון מטעה

המצב אולי דומה, נקודת המוצא כבר לא

הניהול הוא מתוך זיכרון (ונסיון):

איך תפקדנו בפעם הקודמת

איך א.נשים הגיבו אז

מה נחשב “להחזיק”

במציאות מתמשכת אין יותר נקודת אפס משותפת.

יש הצטברות ויש תנאי פתיחה שונים לגמרי.

יש מי שילדים/ הורים/ בדידות/ מילואים/ פציעה/ פינוי יעסיקו וימלאו את היום ויש מי שפחות

יש א.נשים במיגון מלא וא.נשים שרצים למקלט, לחניון או לשכנים

יש מי שהיום יוכלו להישען על העבודה כמקור ליציבות ומחר יצטרכו להתכנס פנימה ולא יגיבו לווטסאפ

התנאים האישיים הם בעצם גם תנאי המערכת, או לפחות חלק ניכר מהם

נדרש לזהות אותם, לשים לב ולא לנהל כאילו יש סימטריה

ככל שכמנהלות וכמנהלים נזהה את נקודות הפתיחה השונות, ואת השינוי על ציר הזמן

וככל שבהתאם נעדכן ציפיות ונגבש אפשרויות פעולה כך נוכל לפגוש את הארגון בקצה השני של התקופה הזו פחות מפורק ואולי אף מחוזק

בתקווה לימים שקטים

חזרה לאתר